פרויקט פינוי בינוי
פינוי בינוי - עוד אחד מהמושגים אפופי המסתורין לאזרח הפשוט אותו חרזו פקידי המדינה במסדרונות הבירוקרטיה סמיכי עשן הסיגריות, מלאים בכוונות טובות ולחיצות ידיים מזיעות. באותם ימים רחוקים ותמימים של אמצע שנות השישים של המאה שעברה (זה נשמע ממש מזמן) הגו מנהיגינו הדגולים את הרעיון שעתיד לתת פתרון לבעיית הצפיפות האורבנית, שיקום השכונות וההתחדשות העירונית - פינוי בינוי.
אכן מושגים יפים התואמים את אותם ימים מלאי האידיאולוגיה והאופטימיות. אך מה למעשה מסתתר מאחורי המושג - פינוי בינוי ומה עושים איתו בפועל.
פינוי בינוי - מי צריך את זה
פינוי בינוי הוא בעצם כלי שאמור לשרת את ההתחדשות העירונית בערים. במדינה בה רוב התושבים מעדיפים להצטופף במרכזה לא נותרו הרבה שטחים פתוחים לבנייה ומדיניות פינוי בינוי אמורה לתת מענה לאותה בעיה.
בכל עיר בישראל ישנה שכונה אחת לפחות שבנייניה מתקלפים ועייפים, בניינים שנראים כאילו נמסו תחת החום הדביק שמכה בהם עשרות שנים. נראה שהדבר היחיד שמונע מהם להתפורר הוא החורף הקמצן שכאילו מקפיא את התהליך לכמה רגעים ומאריך את הסבל.
דיירי אותן שכונות, עמוסים בדרך כלל בזיכרונות נוסטלגיים מתקתקים על הימים בהם ישבו יחד בחצר, כשהילדים מתרוצצים בחדר המדרגות בין דירות פעורות דלת. הם נזכרים באותו שכן חביב וחכם שנפתר לפניי שנים ועד כמה שהיה פעם טוב. אבל יחד עם אותו מטען דביק בשחור לבן רובצת על כולם התשישות מההזנחה והריקבון של אותה שכונה אותה כה אהבו.
אם רק היו יכולים, אותם דיירים היו שמחים לארוז את כל הנוסטלגיה לתוך מזוודה מרופטת ולעבור לבית חדש ורענן. הבעיה היא שלרוב אותם דיירים אין את התקציב הדרוש למימוש החלום הטבעי כל כך. לכן כל מה שהם יכולים לעשות הוא להשקות את אדנית הגרניום העתיקה ולחכות ליזם שיחמוד את השטח.
היזם החמוד שנפשו חשקה באותו שטח נדל"ני יקר ערך, עשוי להשתמש במדיניות פינוי בינוי שביסודו הוא כלי שיקומי וחברתי מעניין. על פניו לפנינו אידיליה מושלמת. אבל, ותמיד יש אבל, המציאות מוכיחה אחרת.
פינוי בינוי - מי יכול לעשות את זה
בגדול הרעיון הוא פשוט וכך גם אמור היה להיות תהליך היישום. הרשות המקומית או העירייה מכריזים על שכונה או איזור מסוים כעל מתחם פינוי בינוי. ההכרזה, שלה תוקף משפטי של עד שש שנים, נעשית על מנת לייעל את השימוש בקרקע ולאפשר לבנות יחידות מגורים רבות יותר באותו השטח, תוך שמירה על שטחים פתוחים.
במקום אותם מבנים מדובללים אמור להקים היזם מגדלי מגורים חדישים עם הרבה יותר יחידות דיור, תשתיות משופרות ולא פחות חשוב שטחים ציבוריים מטופחים בהם יוכלו להתרוצץ הילדים במקום באותן מדרגות נוסטלגיות. על מנת שהחלום המתוק יתגשם אמורים אותם דיירים ותיקים לחתום על חוזה בו הם מכריזים על הסכמתם לפנות את דירתם באופן זמני - לא לדאוג הדיור הזמני הוא על חשבון היזם. בתמורה להסכמתם יקבלו הדיירים דירה חדשה בבניין החדיש שנבנה על חורבות זיכרונותיהם במסגרת פרויקט פינוי בינוי.
למרות שיטת הפיתוי פיצוי, לא תמיד הדברים הולכים חלק, למעשה אף פעם לא. עד שנת 2006 הייתה ליזם ולדיירים שכבר רצו לארוז מסגרת פרויקט פינוי בינוי, בעיה אחת קטנה. אם דייר אחד סירב להיפרד מהעזובה החמימה, כל הפרויקט נכנס לתהליך ארוך ובירוקראטי של מאבקים משפטיים. אך באותה שנה (2006) נחקק חוק "הדייר הסורר" שבאופן כללי מסתפק בהסכמתם של 80% מדיירי המתחם על מנת להקים מרכז בינוי ולהזיז קדימה את הדחפורים. האומנם?
פינוי בינוי - מי עשה את זה
למרות ההקלות בחוק והרצון העז של כל הצדדים המעורבים ועל אף הכדאיות הכלכלית ליזם, לדיירים ולמדינה, התמונה בשטח מדאיגה. משרד השיכון מדווח כי מתוך 122 מתחמי פינוי בינוי, שהוכרזו מאז שנות השישים על ידי הוועדה הבינמשרדית (שזה תמיד שם מבשר רעות) ומשרד השיכון, רק פרויקט אחד של פינוי בינוי יצא אל הפועל. מה הסיבה?
לפי משרד השיכון, האחראי בין היתר גם על בינוי ערים וגם פרויקט פינוי בינוי, מדובר בתהליך ארוך הכולל הכנת תוכנית בניין (תב"ע), פנייה ליזמים על ידי התושבים, קבלת הצעות מחיר וניהול מו"מ מורכב, תכנון מפורט למבנים וקבלת היתרי בנייה (אני כבר מזיע).
בכל מקרה אם אתם סקרנים מה הוא הפרויקט הנדיר שיצא אל הפועל תחת מדיניות פינוי ובינוי של מדינת ישראל, אז הזוכה הוא שכונת "אונו הירוקה" בקרית אונו, הנבנית על ידי חברת הבנייה מצלאווי. בפברואר 2009 הושלם המיזם " פינוי בינוי " המשתרע על פני כ-26 דונם במרכז קריית אונו. הבניינים נהרסו ונבנו תחתם 11 בנייני מגורים חדשים הכוללים 513 יחידות דיור, 170 מתוכן נמסרו לדיירים הותיקים. מזל טוב לזוכים המאושרים.
פינוי בינוי - עוד אחד מהמושגים אפופי המסתורין לאזרח הפשוט אותו חרזו פקידי המדינה במסדרונות הבירוקרטיה סמיכי עשן הסיגריות, מלאים בכוונות טובות ולחיצות ידיים מזיעות. באותם ימים רחוקים ותמימים של אמצע שנות השישים של המאה שעברה (זה נשמע ממש מזמן) הגו מנהיגינו הדגולים את הרעיון שעתיד לתת פתרון לבעיית הצפיפות האורבנית, שיקום השכונות וההתחדשות העירונית - פינוי בינוי.
אכן מושגים יפים התואמים את אותם ימים מלאי האידיאולוגיה והאופטימיות. אך מה למעשה מסתתר מאחורי המושג - פינוי בינוי ומה עושים איתו בפועל.
פינוי בינוי - מי צריך את זה
פינוי בינוי הוא בעצם כלי שאמור לשרת את ההתחדשות העירונית בערים. במדינה בה רוב התושבים מעדיפים להצטופף במרכזה לא נותרו הרבה שטחים פתוחים לבנייה ומדיניות פינוי בינוי אמורה לתת מענה לאותה בעיה.
בכל עיר בישראל ישנה שכונה אחת לפחות שבנייניה מתקלפים ועייפים, בניינים שנראים כאילו נמסו תחת החום הדביק שמכה בהם עשרות שנים. נראה שהדבר היחיד שמונע מהם להתפורר הוא החורף הקמצן שכאילו מקפיא את התהליך לכמה רגעים ומאריך את הסבל.
דיירי אותן שכונות, עמוסים בדרך כלל בזיכרונות נוסטלגיים מתקתקים על הימים בהם ישבו יחד בחצר, כשהילדים מתרוצצים בחדר המדרגות בין דירות פעורות דלת. הם נזכרים באותו שכן חביב וחכם שנפתר לפניי שנים ועד כמה שהיה פעם טוב. אבל יחד עם אותו מטען דביק בשחור לבן רובצת על כולם התשישות מההזנחה והריקבון של אותה שכונה אותה כה אהבו.
אם רק היו יכולים, אותם דיירים היו שמחים לארוז את כל הנוסטלגיה לתוך מזוודה מרופטת ולעבור לבית חדש ורענן. הבעיה היא שלרוב אותם דיירים אין את התקציב הדרוש למימוש החלום הטבעי כל כך. לכן כל מה שהם יכולים לעשות הוא להשקות את אדנית הגרניום העתיקה ולחכות ליזם שיחמוד את השטח.
היזם החמוד שנפשו חשקה באותו שטח נדל"ני יקר ערך, עשוי להשתמש במדיניות פינוי בינוי שביסודו הוא כלי שיקומי וחברתי מעניין. על פניו לפנינו אידיליה מושלמת. אבל, ותמיד יש אבל, המציאות מוכיחה אחרת.
פינוי בינוי - מי יכול לעשות את זה
בגדול הרעיון הוא פשוט וכך גם אמור היה להיות תהליך היישום. הרשות המקומית או העירייה מכריזים על שכונה או איזור מסוים כעל מתחם פינוי בינוי. ההכרזה, שלה תוקף משפטי של עד שש שנים, נעשית על מנת לייעל את השימוש בקרקע ולאפשר לבנות יחידות מגורים רבות יותר באותו השטח, תוך שמירה על שטחים פתוחים.
במקום אותם מבנים מדובללים אמור להקים היזם מגדלי מגורים חדישים עם הרבה יותר יחידות דיור, תשתיות משופרות ולא פחות חשוב שטחים ציבוריים מטופחים בהם יוכלו להתרוצץ הילדים במקום באותן מדרגות נוסטלגיות. על מנת שהחלום המתוק יתגשם אמורים אותם דיירים ותיקים לחתום על חוזה בו הם מכריזים על הסכמתם לפנות את דירתם באופן זמני - לא לדאוג הדיור הזמני הוא על חשבון היזם. בתמורה להסכמתם יקבלו הדיירים דירה חדשה בבניין החדיש שנבנה על חורבות זיכרונותיהם במסגרת פרויקט פינוי בינוי.
למרות שיטת הפיתוי פיצוי, לא תמיד הדברים הולכים חלק, למעשה אף פעם לא. עד שנת 2006 הייתה ליזם ולדיירים שכבר רצו לארוז מסגרת פרויקט פינוי בינוי, בעיה אחת קטנה. אם דייר אחד סירב להיפרד מהעזובה החמימה, כל הפרויקט נכנס לתהליך ארוך ובירוקראטי של מאבקים משפטיים. אך באותה שנה (2006) נחקק חוק "הדייר הסורר" שבאופן כללי מסתפק בהסכמתם של 80% מדיירי המתחם על מנת להקים מרכז בינוי ולהזיז קדימה את הדחפורים. האומנם?
פינוי בינוי - מי עשה את זה
למרות ההקלות בחוק והרצון העז של כל הצדדים המעורבים ועל אף הכדאיות הכלכלית ליזם, לדיירים ולמדינה, התמונה בשטח מדאיגה. משרד השיכון מדווח כי מתוך 122 מתחמי פינוי בינוי, שהוכרזו מאז שנות השישים על ידי הוועדה הבינמשרדית (שזה תמיד שם מבשר רעות) ומשרד השיכון, רק פרויקט אחד של פינוי בינוי יצא אל הפועל. מה הסיבה?
לפי משרד השיכון, האחראי בין היתר גם על בינוי ערים וגם פרויקט פינוי בינוי, מדובר בתהליך ארוך הכולל הכנת תוכנית בניין (תב"ע), פנייה ליזמים על ידי התושבים, קבלת הצעות מחיר וניהול מו"מ מורכב, תכנון מפורט למבנים וקבלת היתרי בנייה (אני כבר מזיע).
בכל מקרה אם אתם סקרנים מה הוא הפרויקט הנדיר שיצא אל הפועל תחת מדיניות פינוי ובינוי של מדינת ישראל, אז הזוכה הוא שכונת "אונו הירוקה" בקרית אונו, הנבנית על ידי חברת הבנייה מצלאווי. בפברואר 2009 הושלם המיזם " פינוי בינוי " המשתרע על פני כ-26 דונם במרכז קריית אונו. הבניינים נהרסו ונבנו תחתם 11 בנייני מגורים חדשים הכוללים 513 יחידות דיור, 170 מתוכן נמסרו לדיירים הותיקים. מזל טוב לזוכים המאושרים.
